אני לא זוכרת מתי בדיוק זה התחיל, אבל נדמה לי שתמיד היה שם זוג נעלי נייקי איפשהו בבית. אולי בארון של אח שלי, אולי ברגליים של אבא כשיצא לרוץ מוקדם בבוקר. מה שבטוח – נייקי תמיד הייתה שם, חלק מהתפאורה של ילדות ותנועה.
זה רק כשהתבגרתי והתחלתי לחפש נעליים שמתאימות לא רק להופעה אלא גם לאיך שהגוף שלי מרגיש – הבנתי עד כמה המותג הזה מלווה אותי. מה שהתחיל כנעלי ספורט עם "וי" הפוך הפך עם השנים למשהו שהוא הרבה מעבר. תחושת המשכיות, יציבות, אפילו ביטחון.
כשצוללים לסיפור של Nike, קשה שלא להתפעל. החברה נולדה מתוך תשוקה לריצה. פיל נייט, שהיה בעצמו אתלט, רצה לשנות את כללי המשחק. יחד עם מאמן הריצה שלו, הם התחילו למכור נעליים מתא המטען של הרכב. סוליות וופל שנאפו על מכשיר ביתי, ניסויים באיך הגוף נע – הכול מתוך הבנה עמוקה של מה זה לזוז בעולם, ולא רק להיראות טוב.
היום, הרבה מעבר לספורט תחרותי, Nike מצליחה לייצר תחושת תנועה שמתאימה לכולנו. אני, למשל, עובדת בסטודיו לעיצוב דיגיטלי. יושבת שעות מול המסך, אבל משתדלת לשמור על תנועה – בין אם זו הפסקת הליכה בצהריים או סשן יוגה קצר בין פגישות. איכשהו, תמיד חוזרת לאותו זוג נעליים, שגם אם עבר עליו קצת זמן – הוא פשוט יושב נכון על הרגל. רך איפה שצריך, מחזיק איפה שחשוב.
העניין הוא, שבניגוד להרבה מותגים אחרים, נייקי אף פעם לא מרגיש לי "מתאמץ". אין שם צעקה, אין ניסיון להרשים. הצבעים מדויקים, החומרים מחזיקים מעמד, ובעיקר – התחושה היא שזה עוצב עם מחשבה אמיתית על מי שלובש את זה. בדיוק בגלל זה, כשהתגלגל לידי זוג בגדי אימון חדשים – טייץ ונעלי ריצה מהסדרה החדשה – לא הרגשתי צורך לבדוק אלטרנטיבות. זה פשוט הרגיש טבעי.
בין כל אלה, יש גם את הפן האישי. יש משהו נעים בלפתוח את הארון ולגלות פריט שכבר היה איתך בכמה פרקים של החיים: ריצת בוקר ראשונה אחרי לידה, טיול של סוף שבוע לצפון עם חברים, או פשוט אותו יום שני רגיל, כשאת צריכה בגדים שיזכירו לך שאת לא חייבת רק לתפקד – גם מותר להרגיש טוב.
ולמי שמתעניין מה חדש בזירה המקומית, שווה מדי פעם להציץ ב־nike israel. לא כי מישהו אומר שצריך, אלא כי לפעמים – הגוף פשוט מבקש לזוז עם משהו שמרגיש נכון.