תמיד חשבתי ש״להתבגר״ זה משהו שקורה במכה – מסיימים תיכון, מקבלים תעודת בגרות, ואז יום אחד פשוט קמים ומרגישים ״מבוגרים״. אבל המציאות שונה לגמרי. אצלי, אחד הרגעים הכי מובהקים של התבגרות לא הגיע בטקס רשמי או במסיבת סיום, אלא בבוקר אפרפר אחד, כשקיבלתי מתנה מפתיעה – קופסה שחורה עם הלוגו של ash israel.
זו הייתה המתנה הראשונה שההורים שלי קנו לי בלי לשאול אותי קודם מה אני רוצה. ״חשבנו שזה הזמן שלך לנעליים אמיתיות״, אמא אמרה בחיוך. היא צדקה. עד אז, נעלתי בעיקר סניקרס פשוטות – כאלה שמחליפים כל עונה. אבל כשפתחתי את הקופסה וראיתי את זוג ה-Ash עם הפלטפורמה הלבנה והנקייה, הרגשתי שמישהו התייחס אליי כאל אישה צעירה – לא עוד ילדה.
ביום שלבשתי אותן לראשונה, היה לנו טיול שכבה לירושלים. לא הפסקתי לקבל מחמאות – ״מאיפה הנעליים?״ ״זה נראה סופר מיוחד!״ ואני, שבדרך כלל הייתי די שקטה, פתאום הרגשתי בטוחה יותר. הרגשתי שאני נוכחת, שאני יכולה ללכת בקצב שלי – פשוטו כמשמעו.
מה שמדהים ב-ash sneakers platform, זה לא רק איך הן נראות – אלא איך הן מרגישות. למרות הגובה, הן קלות ונוחות בצורה מפתיעה. לא כאב לי שום דבר גם אחרי שעות הליכה. מאז, הן הפכו להיות זוג ״הביטחון העצמי שלי״ – אלה שאני לובשת כשאני צריכה להזכיר לעצמי מי אני.
במהלך השנים, אספתי עוד כמה זוגות של ash נעליים – סנדלים לערבים קייציים, מגפונים לחורף, ולפני כמה חודשים קניתי לעצמי זוג עקבים לקראת הראיון הראשון שלי אחרי הצבא. לא היה קל למצוא את המילים הנכונות באותו ריאיון, אבל ברגע שהסתכלתי למטה וראיתי את קצה העקב מציץ מתחת למכנס המחויט – זה נתן לי תחושת עוגן. כאילו כל הדרך שעברתי עד עכשיו – מהנערה המתביישת בירושלים ועד הצעירה שמחפשת את מקומה בעולם – מתכנסת לרגע הזה.
יש משהו בללבוש נעליים כמו של Ash שהוא מעבר לאסתטיקה. זו תחושת החלטה. בחירה יומיומית לומר – כן, אני כאן, ואני מתכוונת לצעוד קדימה.
בכל פעם שאני נועלת זוג Ash, אני נזכרת בצעד ההוא, הראשון, שנעשה עם קצת חשש אבל גם הרבה תקווה. אם יש רגע שבו באמת התבגרתי – זה היה הרגע שבו הבנתי, דרך הנעליים האלו, שגדילה היא לא בהכרח מעבר חד. היא תהליך, רצוף צעדים קטנים אך משמעותיים, שצוברים ביטחון, קילומטר אחרי קילומטר.
